בחוץ יורד
גשם, יום חורפי באמצע האביב, איזה כיף, אבל לא לקחתי מטרייה.
בעקבות מיי
הברכה השהייה עם אבשלום מתארכת מהמתוכנן. אני מנצלת את הזמן כדי לעיין בקטלוג,
בשרטוטים, בחומרים הפשוטים מהם בנה את הסקיצות למבנים.... השומרת לא הרשתה לי לגעת
במבנה הראשון, אבל חייבים להרגיש את החומר, גבס, נייר, בטון, קלקר? למזלי במבנים
הבאים ניתן להיכנס וגם לגעת!
אבשלום צועק
צועק צועק, נאבק עם אויב דמיוני, הבירוקרטיה, המחלה, אני רוצה להתקרב אליו, לחקות
את תנועותיו, לשתף פעולה באופן כלשהו. להרגיע אותו..
אבשלום
אבשלום
(נזכרת בחדר
הפרטי שלי, רק שלי, אליו עברתי לאחר שנים שגרתי עם שותפים. החדר בדירת הגג ברחוב
בר-כוכבא, 2002, סדאם חוסיין הפר לזמן מה את שלוותי, את השקט שיצרתי, החלה מלחמת
המפרץ השנייה..)
אני פולטת
לעבר השומרת קטעי מילים, "איזה רעש..", ובקלות מפתיעה מצליחה להצית את
כעסה העצור, היא מתלוננת בפני: היא יושבת פה כשמונה שעות ביום, העובדים ביקשו
לדבריה מהאחראי להחליש את הרעש, את הצעקות של אבשלום, אבל "אי אפשר", "עכשיו כשלושה חודשים מידי יום הם ישהו במקום לקול צעקותיו של אבשלום".
רעש שהוא
ניגוד בוטה ללובן המבנים, לניקיון החללים, למדיטציה שתכננתי לעשות, קלאוסטרופוביה
בדידות בעיר זרה, בדירה שכורה זעירה, קירות לבנים, באמצע הלילה...
E.B., Absalon, 2013 ©
המרחב כולו עוטה אבשלום
הגשם נרגע
אני צועדת בשדרות רוטשילד לצד אבא שמטייל איתי, קצת "קולטורה" לכבוד
ביקורו בעיר, אתמול היינו במחזמר קברט בקאמרי.
אנחנו מחליטים
ללכת לרחוב אלנבי, דרך הרחוב שבו גרתי בעבר, רחוב מזא"ה, בניין 29, מול מגדל
המים. מאז שעזבתי את המקום לפני כעשור, נראה שנהרס ונבנה כל יום מחדש, החומה שעליה
צייר הבן הג'ינג'י של השכנים גראפיטי (ציור שהופיע על שער "עכבר העיר")
נעלמה, הבניין הסמוך למגדל שבעבר שופץ סויד לאחרונה מחדש. אני מזהה בבניין הזה את
אבשלום, קונוס, מעגל, מרובע, אמנם המידות לא זהות, אבל הבניין לחלוטין אבשלומי,
לצערי שכחתי את המצלמה וגם אין לי אייפון או סמארטפון, אני מתנחמת בכך שאבשלום
ויתר גם על מכשיר טלוויזיה.
לבקשתי אבא
מצלם באייפון שלו את המבנה האבשלומי.
בדרך חזרה אני
מזהה את אבשלום בכל מקום.
לרגע לא
מטרידה אותי המחשבה מה קדם למה הבאוהאוס או אבשלום.
מבחינתי מעתה
המרחב כולו עוטה אבשלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה